11
יולי 2001
איזי.
אני
כותב את הדברים
האלה ואני לא יודע
אם כתובתך בדואר
האלקטרוני עוד
פעילה,
אני
לא יודע אם תיבת
הדואר שלך אינה
סתומה עם דואר
שאין מי שיקרא
אותו,
אבל
אני מרגיש צורך
לומר לך כמה מילים.
כבר
חודש, ואי אפשר
להתרגל לדבר עליך
בזמן עבר, זה לא
נדבק.
הראש
מבין ומנסה להסתגל
למצב החדש, אבל
הבטן מלאה וכבדה
וכואבת,
כמו
באותו בוקר יום
א' נורא, כאשר הידיעה
הזו נחתה עלינו
באופן כל כך בלתי
צפוי,
ללא
אזהרה מוקדמת.
אני
מרגיש את זה יום
יום בעבודה, הייתי
רגיל לקבל כמה
בדיחות או ציורים
מדי יום.
לפעמים
כאשר הלחץ בעבודה
כל כך גדול שאין
זמן לפתוח את הדואר,
חשבתי לי
"למי יש זמן
לכל השטויות האלה"
– עכשיו אין "שטויות",
וזה כל כך חסר. אתה
עוד
מופיע
אצלי ברשימת הכתובות
של הדואר האלקטרוני,
ואין לי לב למחוק
את זה.
אני
זוכר את שנינו
בבית בשכונת מנשיה
ביפו, יושבים ומדביקים
חתיכות בלזה ובונים
דגמי מטוסים.
אני
זוכר כמה הייתי
מנדנד לך שתיקח
אותי לטיסה, אני
זוכר כל טיסה וטיסה
שזכיתי לה. יותר
מכל
אהבתי
את הטיסות בסטירמן
הזקן, הישיבה עם
כתפיים וראש בחוץ
כי אין תא סגור,
הטיסה בגובה אפס
כאשר
גובה המטוס מוערך
עפ"י הצל של המטוס
על האדמה, או עפ"י
גובה הגלגלים מעל
הכותנה.
כיצד
היית עושה LOOP , והתחושה
שלי הייתה שהמטוס
ממשיך לטוס ישר
ורק האדמה משום
מה משנה
את
מקומה ביחס למטוס.
ואני גם זוכר איך
התעללת בי כאשר
היית מוציא את
צינור הדיבור החוצה
ומזרים
לי לאוזניים רוח
נוראה…
לאורך
השנים לא נפגשנו
לעיתים קרובות
מדי, תמיד אנו עסוקים,
תמיד קורה משהו,
אבל תמיד ידעתי
שאתה
נמצא – אפילו בחו"ל,
ואם לא עכשיו אז
בעוד ימים אחדים
תחזור ונוכל לדבר.
אני מצטער על כל
פגישה
שלנו שלא התקיימה,
מאידך כל פגישה
שכן התקיימה הייתה
עבורי מילוי מצברים,
ולא חשוב על מה
דיברנו.
עכשיו
מה שנותר זה להכות
על חטא, על כך שלא
הבנו כמה החיים
במובן העמוק ביותר
של המילה – חשובים,
וצריך
למצות אותם ככל
שניתן. ותמיד תמיד
חייבים לשמור על
קשר.
חסרה
לנו נשיקת היד
עם החיוך המסוים
בעיניים; וכן, תמי
ואני עוד לא רבנו,
אבל אנחנו אוהבים
להתפייס…
לפני
ימים אחדים עדכנתי
סוף סוף את עץ המשפחה,
יש לך "הכבוד" להיות
בן הדוד הראשון,
שמתחת
לשמו מופיעים שני
תאריכים: תאריך
לידה ותאריך פטירה.
אני
בטוח שאת הכבוד
הזה לא חיפשת, אבל
מי שאל אותך?…
מישהו שאל אותנו?…
אני
הולך לבכות לך
תהיה חזק למעלה…
נתן